מושגי תלמוד
תורה שבכתב
תורת משה (תנ"ך = תורה נביאים וכתובים) .
תורה שבעל-פה
כל מה שלא נכנס לתורה ומטרתו לפרש ולהרחיב את הכתוב בתורת משה. בתחילה היה
אסור לכתוב כל מה שלא מופיעה בתורת משה ולכן נקרא תורה שבעל-פה.
הלכה
נגזר מהשורש ה.ל.ך – ההלכות מדריכות את האדם כיצד עליו לנהוג בכל תחומי החיים:
בין אדם לחברו, בין איש לאישתו, וכמובן המצוות הדתיות: חגים, מאכלות אסורים
וכיו"ב.
ההלכה נלמדת מהתורה שבכתב ובעל פה.
אגדה
נגזר מהשורש ה.ג.ד – להגיד , לספר.
משמש ככינוי לכל קטע תלמודי שאינו הלכה אלא בא לבטא רעיונות.
ספרות חיצונית
ספרות יהודית מתקופת הבית הראשון והשני שלא נכנסה לתנ"ך. למשל: ספר
יהודית, ספר בן סירא ואחרים.
מדרשי הלכה
מדרשי הלכה תנאיים המתבססים על פסוקי המקרא.
מדרשי אגדה
מדרשי אגדה אמוראיים (וגם תנאיים) המתבססים על פסוקי מקרא.
תרגום התורה
התורה תורגמה במהלך הדורות:
ליוונית ("תרגום ה – 70") במאה השניה לפנה"ס.
ללטינית ("הוולגטה") המאה הראשונה לספירה ע"י אב כנסיה.
לארמית ע"י אונקלוס הגר , ויונתן בן-עוזיאל.
משנה
המקור הגדול והחשוב ביותר להלכות. את המשנה ערך רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל
בשנת 220 לספירה.
משנה (ש.נ.ה ובארמית: ת.נ.א) ומשמעותו: לחזור פעם שנייה וללמוד עוד ועוד
– לשנן.
במשנה שישה סדרים, בכל סדר מספר מסכתות, וכל מסכת נחלקת לפרקים שנחלקים למשניות.
ש"ס
שישה סדרים: זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות. (ראשי תיבות: זמ"ן
נק"ט)
כל סדר מאגד מסכתות שעוסקות בנושאים קרובים.
למשל, בסדר מועד יש מסכתות העוסקות בחגים: שבת, פסחים, סוכה, ראש
השנה. בסדר זרעים מסכתות העוסקות במצוות התלויות בארץ: חלה, מעשרות,
תרומות וכיו"ב.
תוספתא
תוספות למשנה. קובץ ברייתות שנערכו בדור לאחר עריכת המשנה ומחולקת בצורה
זהה: סדרים – מסכתות – פרקים – הלכות (במקום משניות).
ברייתא
ב.ר.א = חוץ. ספרות תנאית שלא נכנסה למשנתו של רבי. ניתן למוצאן בתלמוד או
בתוספתא.
תנא/ים
חכמים שחיו בין השנים 0 – 200 לספירה ודבריהם מובאים בספרות התנאית. תנא
= לשנות , לשנן , לחזור.
אמורא/ים
חכמים שחיו בין השנים 200 – 500 לספירה ודבריהם מובאים בספרות האמוראית.
אמורא = א.מ.ר = מפרש ומתרגם את דברי התנאים.
תלמוד
דיון בהלכה מסויימת. הדיון נקרא גם גמרא = לימוד ובקיאות בטקסט.
תלמוד בבלי
הפרשנות הבבלית למשנה שנלמדה ונערכה בישיבות בבבל בין השנים 200 - 500.
תלמוד ירושלמי
הפרשנות הארץ-ישראלית שנלמדה ונערכה בישיבות בא"י בין השנים 200 - 400.
רש"י
ר' שלמה יצחקי
חי בצרפת בימי הביניים 1040 - 1105 וכתב פירוש לכל התורה ולרוב התלמוד. הפירוש
הוא קצר וברור והוא דן בדרך כלל בסוגיה עצמה כדי לתת ללומד הבנה רציפה
של כל מהלך הסוגיה.
תוספות
בעלי התוספות הינם תלמידיו, נכדיו וניניו של רש"י ותלמידיהם.
הם הוסיפו פרשנות משלהם לתלמוד במקומות בהם מצאו שיש להוסיף על
פירושו של רש"י.
למשל: שאלות העולות מן ההשוואה בין סוגיות שונות בתלמוד, וכאשר הם חולקים
על רש"י וקובעים דרך חדשה להבנת הסוגיה.
בעלי התוספות הידועים ביותר הם רבנו יעקב המכונה "תם", הרשב"ם
ורבי יצחק "הר"י", שלושתם מצאצאי רש"י.
רמב"ם
ר' משה בן מימון גדול הפוסקים בימי הביניים (תקופה רבנית)
חי בספרד וברח למצרים בזמן פלישתם של מוסלמים קיצוניים לספרד.
|