רב יהודה - תולדות חייו

רב יהודה למד מהאמורא הראשון רב בישיבת סורא, וגם מבן הפלוגתא של רב, שמואל, בישיבתו בנהרדעא.

אחרי מותו של שמואל ייסד רב יהודה ישיבה חדשה בעיר פומפדיתא,
בין תלמידיו נמנו גדולי האמוראים בדור השלישי: רבה, רב יוסף , ר' זירא ואחרים.

רב יהודה היה אדם בעל אופי נחרץ ותקיף, ועמד על דעתו גם כשזה לא היה כל כך אופנתי או מועיל:

• פעם אחת ראה ששמואל רבו לא שם לב לאישה שבאה אליו ובכתה לפניו כדי שיעזור לה במצוקתה. רב יהודה (שהיה עדיין תלמיד) העיז פניו והזכיר לרבו את הפסוק "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת-דָּל גַּם-הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה:" (משלי כא,13).
  
• רב יהודה נמנע זמן רב מלהשיא את בנו כי לא מצא משפחה שיחוסה היה ראוי בעיניו... למרות שבכך עורר את רוגזן של משפחות רבות.

נראה שרב יהודה היה איש של קצוות וניגודים. הוא אהב את לימודו היה חוזר על כל מה שלמד כל 30 יום מחדש, עד שסיפרו עליו שמרוב לימוד לא התפנה לתפילה, אלא פעם בחודש (כנראה כשסיים לעבור על כל החומר...) ומצד שני הורה לתלמידיו שבלילה יש להפסיק ללמוד (מסתבר שיש תלמידים שצריך להזכיר להם זאת...) (ערובין סה ע"א)

אמרו על תפילתו המיוחדת שתמיד נענתה: כאשר גזר תענית (=יום צום ותפילה) בגלל בצורת ממושכת, חלץ את נעלו הראשונה (חלק ממנהגי האבל בצום), עוד בטרם הספיק לחלוץ את נעלו השניה, כבר החלו הגשמים לרדת....(תענית כד ע"ב)

את ארץ ישראל אהב- בעיקר מרחוק...הוא התנגד לעלית תלמידיו לארץ (אבל אחדים מהם עלו בכל זאת) (ברכות כד ע"ב שבת מא ע"א)
הקפיד לדבר בעיברית וגם חיבר תפילות עברית, למרות שלא היתה זו שפת הדיבור המקובלת בבבל, ובד"כ כשחיברו שם תפילות הן היו בארמית.

ישיבת פומפדיתא
בעיר זו היה מרכז יהודי קדום, ולכן כאן בחר רב יהודה להקים את ישיבתו.
בניגוד לישיבת סורא, שהיתה מושפעת מהנעשה בארץ ישראל, בפומפדיתא, שלטו המסורות הקדומות של יהודי בבל.
ישיבה זו היתה במשך דורות רבים מרכז הכובד של חיי לימוד התורה בבבל.
בלימוד בישיבה זו התמקדו בלימוד מסכתות נזיקין (בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא). מה שהיינו קוראים היום משפט אזרחי: "הוא שיפץ דירה ופגע בבית שלי", "חתמנו על חוזה והוא לא עמד בהתחיבויות שלו", "ירשנו שדה מאבינו והוא לא מתחלק איתי בשווה" וכיוצא באלו דיונים. מצוות שאינן נוהגות בזמנו, כמו למשל מצוות התלויות בארץ (ישראל) או שקשורות לבית המקדש, לדיני הטהרה והטומאה - כל אלו העסיקו אותם פחות.
התלמידים הצטיינו בחריפותם כלומר ביכולת הפילפול שלהם, להוכיח דבר והיפוכו מתוך המקורות המקראיים והתלמודיים, עד שאמרו עליהם שיוכלו להכניס פיל בקוף (=חור) של מחט, כלומר להוכיח גם דברים בלתי הגיוניים בעליל. (בבא מציעא לח ע"ב)

עפ"י: מרגליות, מ' אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים תל אביב.