|
ימי "תשובה" על כל השאלות/יהודה טאובמן
המונח המרכזי המציין את סוף השנה ותחילתה של השנה החדשה הוא ה"תשובה". אלול הוא כידוע חודש התשובה, הימים בין ראש השנה ליום כיפור הם עשרת ימי תשובה, כך שנוכחותה הבולטת צדה את תשומת הלב. מאחר והמילה כל כך שגורה על לשונו של כל אדם ובמיוחד שזורה וחביבה על מטיפים ומחזירים ב"תשובה", כדאי לנסות ולהבין את משמעותה העמוקה של המילה ואת המקום הרחב שהיא תופסת בעולם ההגות הדתית וכן את ההשקפה המהפכנית על טבע האדם והעולם הטבועה בה.
המלה תשובה בעברית היא מילה ייחודית היא כוללת בתוכה שתי משמעויות, האחת- מי שהלך ואמור לחזור, לשוב, כלומר מלשון שיבה (הביתה למשל), המשמעות השניה היא משמעותה הפשוטה של המלה, תשובה לשאלה, כלומר תשובה היא מענה. למרות שלתשובה שתי משמעויות שונות, עדיין אפשרי ליצור חיבור בין השניים ובמקרה הזה אף ללא קושי רב, מאחר והשאלה היא מעין יציאה- התשובה הרי היא שיבה. אלא שלא רק ההקשר ההגיוני והפשוט הזה עומד ברקע המלה תשובה. על מנת להמחיש את חשיבותה וייחודיותה של משמעות המלה בעברית כדאי לציין את העובדה שהרמב"ם בחיבורו "מורה נבוכים" שנכתב כידוע במקורו בערבית, כתב את המלה "תשובה" בעברית כלומר לא תירגם את המלה לערבית, ככל הנראה מאחר שלא רצה לוותר על המשמעויות הייחודיות של המלה בעברית.
ניתן אם כן לסכם את מה שנכתב עד כה בכך, ש"תשובה" היא מלה טעונה עם כובד רב והיסטוריה מפוארת, אלא שכאן מתעוררת מיד השאלה האם תמיד היה כך? האם מאז "היווסדה" של היהדות היתה התשובה כל כך מהותית? באופן לא מפתיע התשובה היא -ודאי שלא! התשובה היא מונח שלמעשה לא קיים בתורה, נמצא בשוליים בנביאים ובכתובים, מסתנן ומבצבץ בגילויים ראשונים במשנה ומורחב במקצת בתלמוד. אך את המהלך המשמעותי והמכריע בנוגע להגדרתה חשיבותה ומהותה של התשובה מבצע, הרמב"ם. אחרי הרמב"ם הופכת התשובה למונח יסודי שכמעט כל הוגה נדרש לו וההוגים המודרניים לא נחשבים מבלי שיכתבו לפחות חיבור אחד על התשובה.
נתחיל אם כן בתורה. כמו דברים רבים בתורה, תפיסת התשובה (והחרטה בכלל זה) מאופיינת בחוסר שיטתיות בולט. כשמשה מתחנן -האל סולח (למשל בעגל) וזאת בלי שמצויין שישראל חזרו בהם, לעומת זאת אחרי חטא המרגלים, כשרוצים ישראל לחזור בהם מחטאם, להאמין, להעז ולעלות לארץ- לא ניתן להם מבוקשם. משה מכפר ומחליק חטאים אינסופיים כמעט של כל העם, ובתמורה לא נמחל לו עצמו על שהכה בסלע במקום לדבר אליו. פרט, אולי, לחריג אחד (פרק ד' בספר דברים אליו עוד נשוב בהמשך), ניתן לומר, כי כל מי שינסה לדלות תפיסה מגובשת של דרכי התשובה מתוך התורה, נדון למבוכה ובלבול. לכל היותר אפשר לסכם את התפיסה כך: תביא איזה קורבן אשם או חטאת ודאי או תלוי, או משהו אחר והעסק יסתדר...
אצל הנביאים כבר ניתן להבחין בסימנים ראשונים של "תשובה" במובנה המוכר לנו (אם כי ללא המלה המדוייקת). בהושע י"ד ב' מופיע הפסוק " שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעוונך" ובהמשך: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'.." כלומר כאן כבר קיים מונח של שיבה שיעדו הוא האלוהים. מהבנת המושג עולה שהחוטא נקרא לחזור לאלוהיו, היינו, המונח שובה מציין שיבה חזרה אל האלוהים, כלומר אל המקום ממנו יצאת –מהאלוהים. ככלל אצל הנביאים כמו יונה ובספר שמואל כבר נוצר מנגנון של תשובה וכפרה (מעניין להשוות בין תשובת דוד שהועילה לו, לבין תשובת שאול שלא נתקבלה, ולאחאב שתשובתו נתקבלה חלקית, ועוד), אלא שהוא עדיין לא מגובש לא עקבי ובוודאי שלא מובנה.
אם כן מהתנ"ך נראה שהתשובה תחילתה קפריזית (בתורה) המשכה חרטות שחלקן מתקבלות (בנביאים ראשונים) ומנגנון כלשהו של תשובה ציבורית בהמשך (בנביאים אחרונים).
תקופת המשנה היא כמובן תקופה של מעבר: מעשיה דתית שמרכזה הוא המקדש והפעילות הציבורית, ממסדית שסביבו, לעשיה דתית שמרכזה הוא ה"טקסט", החכמים והעשיה הפרטית. דוגמה מצויינת למעבר זה, הקשורה לענייננו, היא מסכת "יומא" (שהוא כידוע, "היום", כלומר- יום כיפור).
מסכת יומא עוסקת כולה ביום כיפור ומכילה בתוכה שמונה פרקים, לכאורה מדובר בהיקף משביע רצון המותאם לחשיבות היום והמצוות הרבות התלויותבו, אלא שמתוך שמונת הפרקים שבעה פרקים עוסקים בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ורק הפרק השמיני והאחרון מוקדש להלכות יום כיפור. אותן הלכות הנוגעות לימינו כמו הצום, עינוי הנפש, התשובה, פיקוח נפש ביום כיפור ועוד (אגב תפילת יום הכיפורים שבימינו תופסת את הנפח העיקרי של יום כיפור אינה מוזכרת אפילו לא במילה אחת). אילו לא ידענו, יכולנו לחשוב שבזמן חיבור המסכת בית המקדש היה קיים, אלא שהוא לא. ובכל זאת משקיעה המשנה שבע שמיניות מהתוכן לטקס שכבר לא קיים בזמנה. לעניין זה חשיבות כללית אבל אנחנו מעוניינים כאן בנושא מצומצם וחשוב כשלעצמו- התשובה. ניתן לומר כי המשנה עוסקת כמעט כולה בתהליך של כפרה קבוצתית של כל העם שנציגו הוא הכהן הגדול, החטאים הם אישיים אך הכפרה ציבורית. המשנה מקדישה קצת מקום בשוליים לדיון בתשובה, בצום, בעינוי הנפש ובכל העניינים האישיים של יום כיפור. אלא שזה הקטן (הפרק האישי השמיני) גדול יהיה(בהמשך הדורות).
[ההסטה של מרכז המשקל והעשייה הדתית מהמקדש והכהונה- אל היחיד והקהילה הוא מהפך דרמטי שכל המשקיף על התפתחות דתית של כל דת שהיא, לא יכול להתעלם ממנו. דוגמא למהפכה דומה שהתחוללה אף היא על רקע של תשובה ומחילה על חטאים, הוא ייסוד תנועת הרפורמציה בנצרות כפי שהחל בה מרתין לותר כאלף שלוש מאות שנים מאוחר יותר. גם שם גרעין המהפיכה היה הפקעת הסליחה, הכפרה והווידוי מהכנסיה והעברתה אל היחיד עצמו. כידוע לא מיהר המימסד לוותר על מרכז כוחו וממונו ולבטל את האינדולגינציות, אך נחזור אלינו ליהדות.]
המקור הראשון, אם כן, שבו מופיעה המלה "תשובה" נמצא במישנה. אם בתנ"ך ישנה "שיבה" על הטיותיה השונות, הרי שבמשנה כבר קיים המונח תשובה, קיים גם המושג "בעל תשובה" למי שחזר למוטב. השימוש ב"תשובה" לא רב, אבל נראה שהוא מושרש וכל העוסקים בו יודעים על מה המדובר. אם בתנ"ך המילה שובו עסקה בתשובה המונית, המונח תשובה במשנה הוא כבר פרטי ואישי. "תשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל לא תעשה. על החמורות היא תולה עד שיבוא יום כיפור ויכפר" [משנה "יומא" פרק ח' משנה ח'] בעוד מקור חשוב במשנה במסכת אבות אומר רבי יעקב כי שעה אחת של תשובה ומעשים טובים יפה יותר מכל חיי העולם הבא (כמשקל נגד לאמירתו הקודמת כי העולם הזה פרוזדור והעולם הבא טרקלין) כלומר במשנה, יותר מאשר בתורה, כבר מודעים לכוחה של התשובה (ומשתמשים לראשונה במושג עצמו) ויש גם התיחסות לחשיבותה, אלא שכאמור, כל זה נמצא בשוליים, עיקרו ורובו של הדיון מתמקד במרחב הציבורי ובעם כולו.
התלמוד, כהמשך למשנה, עוסק גם הוא בתשובה בפרק השמיני במסכת יומא ומביא שם ציטטות רבות על כוחה וחשיבותה של התשובה, ועדיין אין בו, בתלמוד, את אותה תפיסה אנושית ייחודית בסיסית שרואה בתשובה אמירה קיומית על גורלו של האדם. את המהלך יעשה כשבע מאות שנה מאוחר יותר הרמב"ם.
בחיבורו הגדול של הרמב"ם, "משנה תורה", המחולק כידוע לארבעה עשר ספרים, עוסק הספר הראשון, ספר ה"מדע", בעקרונות בסיסיים של האמונה. את ספר המדע חותמות "הלכות תשובה". מיקומו הראשי בספר הראשון שכותרתו "מדע" כבר מרמזים על חשיבותו בעיני מחברו. על פני עשרה פרקים פורש הרמב"ם יריעה רחבה שיטתית ועמוקה של התשובה. ניתן לומר שהתשובה אחרי הרמב"ם כבר אינה אותה תשובה שהיתה לפניו. עשרת הפרקים הללו עוסקים לא רק בהלכות התשובה אלא גם ברציונל שמאחוריהן. מובעת בהם תפיסה חד-משמעית על יכולתו של האדם לבחור ולהחליט על גורלו. הרמב"ם מכניס לתוך העיסוק בתשובה את השאלה הפילוסופית על הדטרמיניזם מול הרצון החופשי, ודעתו היא חד משמעית בעניין. במונחים של היום תפיסתו היא "אותנטית" קיצונית. אילו היו הדברים גזורים מראש, אומר הרמב"ם, לא היה מקום לכל המצוות ולכל מה שכתוב בתורה. הרמב"ם בפרק החמישי בהלכות תשובה, קובע בצורה נחרצת כי האדם עצמו הוא האחראי היחידי למעשיו והכרעותיו ואין שום דרך אחרת לראות את הדברים לדעתו.
"רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק- הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע- הרשות בידו... " [הלכות תשובה פרק ה' הלכה א'] בשיר הלל זה לחירות ולאחריות פותח הרמב"ם את דיונו בחופש הרצון בו הוא עוסק לכל אורך הפרק (החמישי, כאמור) את "הלכות תשובה" מסכם הרמב"ם בפרק העשירי שכולו מוקדש ל"עבודה לשמה" ועשיית מצוות שלא לצורך גמול או הנאה, כפי שציטט וחזר וציטט ישעיה ליבוביץ.
המקום המרכזי שמעניק הרמב"ם לתשובה מסמל את המעבר מתהליך ציבורי כללי לפרטי ולאישי. כאמור נגזר ממעבר זה חופש בחירה מוחלט שבצידו אחריות ודרישת תשלום מלא על הבחירה. התשובה מהווה אפשרות יומיומית, על-זמנית, לבחור בכל רגע ורגע את הבחירה הנכונה.
נראה שאחרי הרמב"ם, המלה "תשובה" על כל הברוך בה, כבר כוללת בתוכה עומס כה רב עד שלא ניתן להתעלם ממנה, אך ניתן להתנחם מהעול המעיק של האחריות בעובדה, כי רוב השנה נמצאת התשובה באחורי התודעה הדתית. הדרישה לתשובה גוברת, החל מחודש אלול ובמשך ארבעים הימים הבאים, היא הולכת ונבנית סביב האדם הדתי, עד לשיא ביום הכיפורים.
משמעותה המילולית של התשובה הכוללת גם תשובה לשאלה וגם חזרה לבסיס באה כאן לביטוי מלא. במשך השנה כולה האדם הולך ובימים הנוראים הרי הוא חוזר, שלוש מאות ועשרים יום הוא שואל וארבעים יום הוא עונה. אם נשווה זאת לפסח נגלה תמונת ראי מעניינת- בפסח החובה היא לשאול שאלות. ההירארכיה בין הבנים, נבנית סביב היכולת לשאול שאלות, ביום הכיפור הפעולה היא הפוכה! זה זמן התשובות. באופן מפתיע, התשובות פתוחות לכל אדם בעוד שהשאלות שמורות לחכמים. לא מקרה הוא שישנם סיפורים כמו הצדיק הכפרי, הנער השורק בבית הכנסת, וכיוצא באלה, התשובה אפשרית על ידי כל אדם ללא הבדל ידע, גזע, צבע, דת או מין (ובלבד שיענה תשובה אחת נכונה בלבד).
בכל השנה ובכל החיים חי האדם כשספקות מקיפים אותו האם אני חי נכון, האם אינני מחמיץ את חיי? האם אני במקום הנכון, במקצוע הנכון, במשפחה הנכונה ועוד אך יש תקופה קצרה בכל שנה שבה אומרת ה"יהדות" לאדם- זה הזמן לחשבון נפש ולתשובה לא לשאלה. תחזור למקור (שבדת הוא מובן וברור) תחזור לתשובה ולמעשים טובים. את הספקות והשאלות אמורים להחליף התשובות והמעשים, ואת יום הכיפורים חותמת בסוף התהליך, הכרזה נחרצת בסיום תפילת נעילה, כנגד כל הספקות: "ה' הוא האלוהים". שבע פעמים חוזר האדם על אמירה נחרצת זו, תשובה כנגד כל השאלות.
אולי בכל התיאור הזה, ישנה חזרה לפרק ד' בספר "דברים", שם מתואר מסע עתידי של האדם, שבו הוא מתרחק מהאל ובסופו (אחרי ש"אכל אותה" מכל כיוון אפשרי) חוזר ומוצא אותו. החזרה והתשובה מתוארים בפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוהים..." [דברים ד' ל"ט] כלומר ידיעה שמובילה לתשובתו של הלב, שמסקנתה היא אותה אמירה, כנגד כל הספקות, החותמת את תפילת נעילה: ה' הוא האלוהים! אומנם הזמן כללי (בלוח השנה) והמקום הוא בציבור(בבית הכנסת), אבל את התהליך, אחרי כל מה שעבר המונח "תשובה", צריך לעשות כל אדם עם עצמו ולעצמו.
בין אם אדם "דתי" או לא, כדאי לאמץ את החודש וקצת לחשבון נפש ולתשובות אמיתיות מהלב לשאלות הקשות של השכל. להשיב, לחזור, להסיק מסקנות ואז בשנה הבאה לערער אותן וחוזר חלילה.
שנה טובה
|
