משה מאיר את פרשת השבוע
חיוּת ומלאות [פרשת אחרי מות]
חג הפסח עומד בפתחנו, חג החירות. הרבה קולמוסים השתברו בנסיון להגדיר חירות מהי. יש אומרים כי חירות היא נקודה משוחררת שאיננה תלויה בדבר מחוץ לה, ויש אומרים כי חירות היא נקודה המחוברת לעצמיות - לא נותנת לזר לרופף חיבור זה. תהומות מפרידים בין שתי תפישות חירות אלה. אך יש חירות אחרת, קמאית יותר, היא חירות חג הפסח. העבד היוצא לחירות, גבו עוד כואב מהמשא, לחיו עוד אדומה ממכה משפילה - הוא איננו פנוי לחקירה הגותית האם עתה הוא איננו מחובר או דווקא מחובר אל עצמו, הוא פשוט נושם לראשונה אחרי שנים. אתמול כשקיבלתי טלפון מבני שיצא מעזה, הרגשתי שחרור מעין זה. שחרור פראי, שחרור שאינו חושב ומחשב - אומר בכנות - אפילו לא מחשבות של ערבות והזדהות עם משפחות חבריו שנפגעו. היה רגע שכל כולו הקלה כשהיא לעצמה. אחר כך באו מחשבות מורכבות יותר, הן מהבחינה המוסרית, הן מהבחינה הקהילתית, והן הגיגים לסוגיהם ולמיניהם. יהי רצון שנזכה לחירות הראשונה, שרק על גביה אפשר לבנות חירות שניה ושלישית